שחר: כשחבר טוב שלי התקשר אליי ואמר לי, פולק, אני חייב אותך איתנו. אמרתי לו, אחי, אתה לא יקרה. נכון. אין חברה, אין משרדים. אחרי שפגשתי אותם, זה היה כבר כן הכי קל שאמרתי בחיים שלי.

רחלי: כן?

שחר: כן.

-פתיח-

רחלי: היי שחר.

שחר: היי, מה קורה?

רחלי: מה שלומך?

שחר: האמת שמדהים, מדהים.

רחלי: אז אני רציתי לדבר עליך. אתה היית ב-BreezoMeter.

שחר: כן, BreezoMeter זאת הייתה אחת מהתקופות הכי מדהימות שהיו לי בחיים.

רחלי: בוא תספר לי קצת.

שחר: זה היה קצת מצחיק, אני בדיוק מכרתי את החברה שלי, עשיתי איזה אקזיט, לא מה שקוראים עליו בכלכליסט. זה היה כזה אקזיט ראשון.

רחלי: רגע, הייתה לך חברה?

שחר: הייתה לי חברה, שאיכשהו גדלה וגדלה, ולימים מכרתי אותה. זה היה כזה אקזיט ראשון.

רחלי: למי מכרת?

שחר: לאיזה, אלה, זה חברה, לאיזה בית תוכנה יותר גדול. ואני נורא לא ידעתי מה לעשות, כאילו הייתי נורא אבוד. חלק מהחברה שלי עבדתי עם כל מיני סטארט-אפים, ואני נורא קינאתי בהם.

רחלי: בעובדים?

שחר: כן, בעובדים.

שחר: אני קמתי בבוקר לעשות כסף. זה מה שאני קמתי בבוקר, בחברה שלי. והם קמו בבוקר עם איזה תחושה שהם הולכים לשנות את העולם. וזה היה לי נורא חסר, כאילו, לי לא היה את זה. אני רציתי את ההוואי הזה. כאילו, אנחנו נשארנו לפני הריליס, לפני האקזיט שלהם, נשארנו איזה שלושה ימים, לא יצאנו מהמשרד, הזמנו פיצות, ישנו על הרצפה. אמרתי, בחיים לא היה לי אצל בעבודה.

רחלי: כן.

שחר: ואז אתה עוד בשנות ה-20 המאוחרות שלך, ואתה אומר פאק איט, בוא נלך על זה, זה הזמן לעשות את הטעויות, תן לי עכשיו לטעות.

רחלי: נכון.

שחר: תן לי את האנשים האלה לטעות איתם.

רחלי: אוקיי, אנשים.

שחר: ומה שקרה בבריזומטר באותו זמן, זה שהיה לי פגישה עם הפאונדרים, וכאילו, לא עמדתי באף אחד מהקריטריונים שהמגייסת כשהיא התקשרה אליי בכלל, היא אמרה לי. אבל היא אומרת לי, אתה שחר, אתה חייב לפגוש אותם, הם אנשים מדהימים. וזה היה אחרי שכבר אני כבר בחוזה מול איזו חברה אחרת, אנחנו כאילו כבר לא, אני כבר עומד לחתום שם. ויצאתי מהראיון עבודה, אחרי שישבתי. נתחיל עם זה שכאילו הרעיון היה מתוכנן לזה 45 דקות, אין לי שם איזה שעתיים, חצי, שלוש וחצי שעות, משהו מוגזם. מוגזם, מוגזם, מוגזם, מוגזם. ואני יוצא מהראיון, ואני זוכר שאני מתקשר לאשתי, ואני אומר לה, מאמי, יש לי פרפרים בבטן.

רחלי: יואו, זה נשמע כמו שיצאתם מדייט.

שחר: בול, בול, ככה אני מרגיש. מתקשרים ביום למחרת, המנכ"ל מתקשר אליי, עושה לי, אתה יכול לקפוץ?

רחלי: זה הכי דייט, כן, כן, כן.

שחר: אתה יכול לקפוץ? ואמרתי לו, תשמע, אני בדיוק בדרך חזרה מתל אביב, אני אחזור, אני אעבור את דרכיכם. ואז הוא אומר לי, תשמע שחר, נורא אהבנו אותך. אנחנו ראינו פה עשרות אנשים, אנחנו רוצים אותך, אבל יש אבל. אני עושה לו אוקיי, מה? הוא אומר, תשמע, בגדול החברה גייסה FFF, FFF זה Friends, Fools and Family, כאילו הכסף שגויס זה מקרובי משפחה. יש כסף לשלם לך משכורת אחת, והחברה נסגרת אם לא מגייסים עוד כסף. וגם השכר שהם יכלו להביא לי היה פחות מחצי ממה שכל הצעת העבודה האחרת שקיבלתי. והלכתי ושיתפתי את אשתי, והיא אומרת לי, תשמע שחר, כסף עכשיו זאת לא הבעיה. אתה אהבת אותם? אמרתי לה כן. אמרו לי, היא אמרה לי, זה יעשה לך טוב? אמרתי כן. אתה חושב שאתה הולך לשנות את העולם? אמרתי לה על בליינד. היא אמרה לי, אז לך על זה.

רחלי: יואו, זה הדבר הכי אמיץ ששמעתי בחיי מכל הייטקיסט.

שחר: אם אשתי לא הייתה אומרת לי אז, לא הייתי עושה את זה בחיים. כל החלטה שהייתה לי בדרך עד היום, אם לא היה לי את הרוח הגבית של אשתי, לא הייתי עושה אותה. פשוט ככה. כי אי אפשר להיות סטארטאפיסט עכשיו בלי שאתה מקבל תמיכה מהבית, נקודה.

רחלי: ואתה הסתכלת על עצמך כעל סטארטאפיסט, למרות שהיית מהעובדים?

שחר: אתה כאילו נכנס בתור עובד ראשון בחברה שאין לה כסף, כן, זה לגמרי. נכון שהחברה היא לא שלך, אבל זה לגמרי מרגיש שלך.

רחלי: נכון.

רחלי: אז זה כאילו אתה אומר שאתה הולך עכשיו לעבוד חודש.

שחר: ואם החברה לא מצליחה לגייס, החברה נסגרת. עכשיו, לחברה לא היה אפילו כסף לטלוויזיה... לא היה כסף לקנות לי מחשב. אמרתי, נתנו לי איזה מחשב, נתנו לי בוקסה כזאת, שאז ב-2013 הייתה בת 20 שנה. באמת, זה היה כמו מחשב שולחני שאתה צריך לקחת בתיק. עד היום, הכל טוב, חברים. הלכתי כאן, עליתי ל-iDigital, הבאתי לי מק חדש, חזרתי, אין מסכים, אין כיסאות. הלכתי למשרד שלי שסגרתי בדיוק שמה שמכרתי, הבאתי את הכיסאות, הבאתי את המסכים, הבאתי את כל הדברים, וכך התחלנו. לא הייתה טלוויזיה להציג למשקיעים, קניתי לי טלוויזיה חדשה הביתה, שמתי את הטלוויזיה הישנה שם. כך התחלנו, מכלום, וזה היה מדהים.

רחלי: נשמע שממש נתת מעצמך, למרות שאתה יודע, זה לא מובן מאליו. עובד ראשון זה לא פאונדר.

שחר: אבל אני מסכים איתך, אבל זה מרגיש כמו. כי גם זו התחושה שהם נתנו לנו.

רחלי: ומה קרה אחרי חודש?

שחר: אז אחרי חודש באמת היה לנו משקיע מדהים, שאמר לנו לא בהתחלה, ואחרי חודש כאילו שהוא אמר לנו גם מה היו הבעיות שם, אמר לנו כן. והוא אחד מהמשקיעים הראשונים שלנו, ופתאום היה לנו מימון ראשוני, ופתאום התחלנו לגייס עוד עובדים. ופתאום לאתר שלנו, שאם לפני זה לא יודע, היו נכנסים 50 אלף איש בחודש, 60 אלף, 70 אלף, פתאום אתה מקבל את ה-50, 60 אלף איש האלה ביום. כן, כאילו, זה היה לא הגיוני, וזה היה מדהים שם. אני חושב שבאמת התחלתי להרגיש שאשכרה הדבר, זה הולך להתפוצץ.

רחלי: ואתה עבדת שם ברגע של האקזיט?

שחר: לא, אני כבר עזבתי בשלב הזה. פתאום זה היה נורא כיף, כי אני כבר ידעתי על האקזיט כמה חודשים, ואז כאילו אחר כך יש את ההצהרות הרשמיות לעיתון וכל הדברים האלה.

רחלי: אה, אתה כבר ידעת על זה?

שחר: כן, אתה יודע על זה לפני. פתאום אתה מתחיל לקבל הצפה, כי פתאום השם שלך בעיתון, אתה מופיע בעמוד הראשון בכלכליסט, אתה מופיע בעמוד הראשון בדה-מרקר, יש תמונה שלך שם באיזה פוזה של סופרמן. כאילו אתה בא ומתחיל בחברה כשאתה אומר, אין לי מושג אם הדבר הזה יצא. ההסתכלות שלי היא על מה אתה מהמר, כי בסוף היום כל חברה שאתה תלך אליה זה יהיה סוג של הימור, נכון רחלי? נכון. אז אתה אומר, איך אני מצמצם את ההימור. ואחד מהדברים, אבל אני חושב שאני עושה טיפ טיפונת מנקודת מבט אחרת, זה שבגלל שטכנולוגיה לא מעניינת אותי, כאילו נגיד בבריזומטר התעסקנו בזיהום אוויר, זה לא שעכשיו יש לי איזה פטיש לזה לזיהום אוויר. באקטיפנס נלחמנו בנאו-נאצים עם פדופילים, ארגוני טרור. זה לא שיש לי איזה פטיש לפדופילים, כן? והיום באימג'ינג אני עובד עם צלמים, אנחנו כאילו נותנים פתרונות לצלמים. אז זה לא שיש לי איזה זיקה לצלמים. מה שאותי קונה בחברות, זה להמר על הפאונדרים, זה להמר על האנשים שעובדים איתי. כי אני אומר, טכנולוגיה תשתנה עוד אלף פעם, אבל אם אתה בוחר את האנשים הנכונים, וזה כבר משהו שאתה מפתח עם השנים גם על מי להמר, אז אתה כנראה לא תיפול הרבה.

רחלי: אז אתה אומר שצריך לעשות מחקר טוב על מי אתה נכנס.

שחר: הלכתי כל כך רחוק, שהגעתי לחברה מהצבא של המנכ"ל, והלכתי לדבר איתה, כי הייתה ידידה מפעם, כדי להבין באמת אם זה בן אדם שאני מוכן עכשיו לבוא ולשים את השנים הטובות שלי עליו. כן, חשוב להבין עם איזה אנשים אתם הולכים לעבוד. נגיד הרבה יותר קל להמר על סקנד טיימרס מאשר על פרסט טיימרס, תמיד. אבל כנראה שעדיין אתם תעבדו עם פרסט טיימרס מדי פעם.

רחלי: יש רגעים שאתה אומר לעצמך שאתה יכול לנוח, כי בסוף עשית את ההצלחה שלך שוב ושוב ושוב?

שחר: על כל הדבר הזה אני מסתכל כמסע. ואני גם נורא אוהב שאנשים אומרים לי שמשהו הולך להיכשל, זה נורא נותן לי דרייב, קצת עושה לי את זה.

רחלי: אבל איך אתה יודע מתי אתה מהמר על פאונדרים, מתי אתה צודק ומתי לא?

שחר: להגיד לך שכל החלטה שעשיתי בחיים מדהימה? לא, ממש לא. בטח, היו לי הרבה פדיחות. הציעו לי להצטרף לוויקס בתור אחד מהעובדים הראשונים ואמרתי, וויקס?? זה בחיים לא יצליח, השטות הזאת. מאנדיי דיברו איתי להיות אחד מהעשר עשרים עובדים הראשונים, עוד לא קראו לזה מאנדיי, זה היה דה-פולס, גם באיזה 2015. ואני אומר להם, זה?? מאנדיי? זה בחיים לא יתפוס. יש לי פספוסים, ולכולנו יש פספוסים. יש טעויות שצריך לחיות איתן.

רחלי: איך אתה חי עם זה?

שחר: בקלות. אני אומר פאק איט, מישהו מת? לא, אז כנראה שאני יכול לסדר. כנראה שאני יכול לתקן. עוד אף אחד לא מת, אנחנו בסדר, נכון?

רחלי: כן. איך מקבלים החלטה נכונה? איך נהיים ג'ן 1 בעצם?

שחר: אני חושב ש... כן, תבינו אם יש הלימה בין האני מאמין שלך לבין האני מאמין של הפאונדרים. כאילו, אם אין הלימה, אז יהיו לכם הרבה מאוד אינטריגות, ויש דברים שקשה לגשר עליהם. ועוד משהו שאני כן הייתי מנסה לבוא ולבדוק, זה את הדינמיקה של האנשים. נגיד, אני יכול להגיד שאחד מהמקומות שאני התראיינתי שם, זה היה רד פלג, ומבחינתי אני לא הקשבתי ל... כן, כן.

רחלי: תביא רד פלג.

שחר: אז נגיד, שאלתי שם לגבי וואלה באלה, את ה... Work-Life Balance.

רחלי: אוקיי.

שחר: סליחה, זה ברקוני. אז שאלתי את המנהל שם לגבי זה, אז הוא אמר... איזה Work-Life Balance? כאילו, ואת יודעת...

רחלי: מה זה באלאנס? כן.

שחר: ואת יודעת, ואז אני אומר לעצמי, זה בדיוק מסוג המקומות שאחר כך ישחקו אותך למוות. אז אני חושב שלבוא ולהבין האם זה משהו שאתה מוכן עכשיו, כאילו, לבוא ולהתחייב על זה שאתה תגור במשרד? כי יש הרבה חברות שזה מה שהן עושות. הן אומרות, אתה חייב לגור במשרד. ואני דווקא חושב שצריך למצוא את הבאלאנס הזה. כאילו, אני לא בן אדם עם באלאנס בחיים, אבל כן צריך לבוא ולמצוא את המקומות האלה שרואים אותך בתור בן אדם ולא רק בתור משאב.

רחלי: מה היה האירוע הכי משנה חיים? כי היו לך כמה.

שחר: אני רואה את זה כאוסף של הרבה רגעונים. כאילו, האקזיטים היו מדהימים, כן? א', כסף זה לא מילה גסה, כן? כסף זה טוב, ושיהיה לכם, ותפאדל, כן? דווקא אחד מהרגעים המכוננים היה, זה היה בחברה שקרו לה מיירול. זה חברה שאני עבדתי שם בתור כאילו outsource, שהגעתי לשם, זה היה כמה ימים כזה לפני האקזיט, והמעצב שם, שהיה באמת בחור מדהים, ראה שאני כבר גמור, וכאילו אנחנו עובדים לתוך הלילה וכולנו נקראים, והיה לנו חשוב לעשות את זה לפני הלאנץ' ולפני האקזיט ולפני כל הדברים האלה. ואז הוא אומר לי, אחי, אתה חייב לנוח. בוא אליי. עכשיו, אני כאילו גר בצפון, זה פה, אנחנו עובדים בתל אביב, ועוד פעם, לא היה אז רימוט.

רחלי: כן.

שחר: ופשוט בן אדם שאני מכיר אותו כמה שבועות, פשוט הזמין אותי לבוא ולישון אצלו בבית. והלכתי, וזה לא שהיה לו עכשיו איזה דירה ענקית, נזרקתי על איזה פאקינג ספה, כן?

רחלי: כן.

שחר: אבל המחווה הזאת מבחינתי הייתה כמה חשוב לעשות את הדברים האלה ביחד, וזה שינה לי, ואמר לי כזה, אני רוצה את הביחדנס הזה שאתה מקבל מהחברות הקטנות האלה בהתחלה. וזה לא מסוג הדברים שאני רואה שקורים בחברות מסוגים מסוימים. ואני אישית, כשחר, עוד פעם אני לא אומר שזה טוב לכולם, לי אישית כשחר זה כיף. זה גורם לי להרגיש חלק מ-, ואני יכול להגיד לך שחלק מהעובדים שלי, אחד מהחברים שלי הוא איתי כבר יותר מ-8.5 שנים, כאילו אשכרה עבר איתי בין חברות.

רחלי: מטורף.

שחר: וזה כיף, וזה חוויה, ואתה... וזה אנשים שכאילו... אתה מכיר אותם בהתחלה בתור רווקים הוללים, ופסט פורוורד אתם כבר בזוגיות, משפחה וילדים. וכאילו אתה ממש מרגיש שאתה עובר איתם תקופת חיים. תחשבי מה זה בן אדם בין 30, ואתה 8.5-9 שנים מתוך הדבר הזה איתו, זה הרבה, נכון?

רחלי: כל שנות ה-20, כל השנים שלו.

שחר: ואני חושב שזה חלק מהקסם שקשה קצת למצוא במקומות אחרים.

רחלי: שחר, היה לי כיף.

שחר: גם לי מאוד מאוד.

רחלי: תודה רבה על זמנך היקר מאוד, ואנחנו נתראה באקזיט.

שחר: יאללה, מדהים, בקרוב, מחזיקים אצבעות.