עדי: כאילו חיפשתי איזשהו מקום שאני יכולה לעבוד בו בגמישות, אחרי פחות מחצי שנה, כאילו הדבר הזה נהיה מפלצת. שנתיים אחרי כבר Salt נהיו יוניקורן. זאת אומרת, ממש בכמעט טעות, ובטח לא בכזה תכנון, הדבר הזה הפך להיות מאוד משמעותי בחיים שלי. כן, אז בטעות נפלתי למקום שבסוף היה ענק.

-פתיח -

עדי: היי, אני עדי, הייתי Gen1 ב-PerimeterX, ואחר כך הייתי Gen1 ב-Salt Security.
רחלי: בואי תספרי על הסטארט-אפ המשמעותי שלך.

‍
עדי: PerimeterX.

‍
רחלי: כן.

‍
עדי: אני לא יודעת אם זה הסטארט-אפ המשמעותי בחיי, אבל הוא לגמרי הסטארט-אפ הראשון שעבדתי בו אחרי הצבא. מקום ממש מגניב, הצטרפתי אליו גם מאוד צעירה וגם הוא היה מאוד צעיר. עבדו שם באותה תקופה גם אנשים שהיו איתי בצבא, ככה גם הכרתי אותו. היינו צוחקים מאוד שזה סופר צעיר ודינמי, כאילו כמו שאמרו לנו בגיוסים, אבל זו באמת הייתה חוויה. כאילו, זה המקום הכי צעיר ודינמי שאי פעם הייתי.
רחלי: שהרגשת שעשית שם הכול מהכול כזה?

‍
עדי: כן. בניגוד לסטארט-אפ השני שעבדתי בו, ההגדרת תפקיד הייתה מאוד ברורה. זאת אומרת, זו לא הייתה חוויה של הכול מהכול, אבל זו הייתה חוויה של הכול חדש. זאת אומרת שכמעט כולם היו בחדוות יצירה, ובאיזושהי התלהבות ממה שקורה. וגם התלהבות מהחיים החדשים. כאילו, להרבה מאוד אנשים זו הייתה העבודה הראשונה שלהם ב-Hi-Tech. זה ממש מה שאני זוכרת מהתקופה הזאת.
רחלי: איזה מספר עובדת היית?

‍
עדי: וואו, אני שם לא זוכרת. ב-Salt אני הצטרפתי כבר יותר מוקדם, כאילו הייתי שם עובדת 25, אז שם ממש הרגשתי את ההקמה של הדבר.

‍
רחלי: ואיך זה היה?

‍
עדי: מפתיע. זאת אומרת, כשהצטרפתי לשם זה לא היה הדבר המשמעותי כרגע בחיי. אני למדתי בבית-ספר למשחק, הייתי כאילו סופר בתוך הדבר הזה, וחיפשתי משהו שישלם את החשבונות, והתחלתי לעבוד שם.
רחלי: כאילו את היית ב-8200, ארבע שנים, משהו כזה?

‍
עדי: ארבע שנים.

‍
רחלי: ואז הלכת ללמוד משחק.

‍
עדי: כן. ממש גזרתי את התן-ביס, כמו שגוזרים חוגר, ואמרתי זהו, אני יותר כאילו לא הולכת לעולם הזה, אני אהיה שחקנית מאוד גדולה, כמו שבאמת קרה בסוף. אבל כן, ממש זה הרגיש שאני עושה איזושהי החלטה גורלית, עוזבת לבאר-שבע, ואחרי שנה גם הייתי צריכה כסף, אז אמרתי טוב נחזור לעבוד בהייטק ואעשה את זה בקטנה. כאילו חיפשתי מקום שאני יכולה לעבוד בו בגמישות. אחרי פחות מחצי שנה הדבר הזה נהיה מפלצת. שנתיים אחרי כבר Salt היה יוניקורן. זאת אומרת, ממש בכמעט טעות ובטח לא בכזה תכנון הדבר הזה הפך להיות מאוד משמעותי בחיים שלי. ברמה שזנחתי את המשחק. לא בגלל זה, אבל החיים ככה התגלגלו, וקורונה וזה. אז כן, בטעות נפלתי למקום שבסוף היה ענק.

‍
רחלי: והבנת שזה מה שאת רוצה לעשות בעצם?

‍
עדי: עכשיו, שזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו.

‍
רחלי: איך התגלגלת בעצם ל-Palo Alto Networks?

‍
עדי: אני חושבת ש-Palo Alto Networks זה היה הפעם הראשונה שבחרתי אקטיבית במשהו, בתוך הדברים האלה. אם ב-PerimeterX נורא רציתי למצוא עבודה אחרי צבא שתהיה מגניבה, כיפית ומעניינת, אבל לא היה לי המון כלים לתכנן קריירה, ו-Salt כזה ממש… I was young, needed the money, ונשארתי, והתאהבתי, והתפתחתי שם. היה בי משהו שפשוט חיפש להצטרף למשהו שהוא יותר structured כזה. לראות איך הגדולים עושים את זה, להבין. אחרי הרבה שנים שהרגשתי שאני מלמדת את עצמי, חיפשתי באמת מנטור, והרגשתי שלהגיע לקורפורייט זה הדבר שיעשה את זה.

‍
רחלי: אז אני מחזירה אותך חזרה ל-PerimeterX.

‍
רחלי: שהיא נרכשה?

‍
עדי: כן.

‍
רחלי: ואת היית בזמן הרכישה?

‍
עדי: לא. זה כבר קרה אחרי שעזבתי.

‍
רחלי: אבל את קצרת את הפירות?

‍
עדי: לא. האמת שזה מעניין. הסיכוי של סטארט-אפ להצליח זה משהו שאני לא ממליצה להמר עליו. סטטיסטית זה לא מה שקורה. אבל הסיכוי שלך להתפתח שם מקצועית, לקבל מקצוע, ללמוד מאנשים. מי שרוצה להיות יזם, מי שיש לו סקרנות, מי שאוהב ליצור — זה יכול להפתיע מאוד לטובה. אבל ההשקעה שם היא לא... תראי, יש אנשים שיודעים להמר על הדברים האלה, כנראה לא אני ולא הוא. אז ההימור הבטוח הוא שתלמדו מלא. גם אני לא יודעת להשוות את זה. זה לא תמיד משכורות תחרותיות עם מה שקורה בקורפורייטים. זה הימור. אבל יש פה משהו מאוד בטוח במה שאתה תקבל כבן-אדם. כן.

‍
רחלי: את תלכי שוב לסטארט-אפ?

‍
עדי: אני חושבת שכן. אני באמת לא יודעת, אבל יש בזה משהו מאוד מגניב גם לחזור אחרי שאני אראה דיסציפלינות ולראות איך דברים גדולים. אני חושבת שכן, כי אני בן-אדם שמאוד אוהב ליצור ולעשות דברים מאפס. זה באמת משהו שגם בלי קשר לצורך העניין.

‍
רחלי: כן, את סופר יצירתית בכל תחום שאת עושה. בואי, בסוף את שחקנית, ואת גם למדת תסריטאות. איך זה בא בעבודה? איך זה בא ב-Palo Alto Networks? ואיך זה בא בסטארט-אפ?

‍
עדי: זה בין להמציא מוצרים, להמציא פיצ’רים, למצוא פתרונות. אני חושבת שבעיות ולמצוא פתרונות — זה הדבר שהכי מפרה יצירתיות בעולם. כל מה שנוצר פחות או יותר, כל כורסה או יצירת אמנות, זה או בשביל להבין משהו או בשביל לפתור בעיה. וזה ממש הגדרת המשימה שלך. את מקבלת איזושהי בעיה בעולם, או תחום בעולם, ויושבת ויוצרת פתרון. זה כמעט בלי סאבטקסט — זה ממש מה שעושים ביום-יום. ואז גם העבודה עצמה. עובדים עם לקוחות, סיטואציות. גם הסיטואציות ביום-יום, לעבוד עם כל כך הרבה פונקציות, דורשת יצירתיות גבוהה.
רחלי: יש חלקים במוצר שאת מרגישה שהם לגמרי שלך?
עדי: אני חושבת שמאוד הרגשתי את זה ב-Salt. משהו שאתה...

‍
רחלי: שזה סטארט-אפ?

‍
עדי: כן. ממש ראיתי את זה גדל מטבלאות אקסל למוצר של מאות לקוחות. זה ממש end-to-end.

‍
רחלי: וזה דבר שחסר לך?

‍
עדי: Palo Alto Networks בדנ״א שלה היא גם מאוד סטארט-אפית. היא גם רוכשת סטארט-אפים, ככה היא מתקדמת וגדלה. כרגע ב-DNA זה מאוד דומה. זה לא דומה במובן של יש שם המון אנשים, להכיר המון אנשים, המון תהליכים, המון דברים כאלה. זה לא כמו לשבת ארבעה אנשים בחדר, ומה שתגידו זה מה שיהיה, כי גם אין את מי לשאול ופשוט רצים. וגם ההשלכות יותר גדולות. זאת אומרת, החופש לנסות בסטארט-אפ קטן איזו תזה שיש לך, לבנות משהו — זה חופש כמעט אינסופי, לעומת מוצר שמשתמשים בו עשרות אלפי לקוחות.

‍
רחלי: כשאת הגעת עובדת 25 — איך זה הרגיש, המהלך הזה, מלהיות חברה של 25 איש לחברה של 250 פלוס?

‍
עדי: מגניב.

‍
רחלי: מגניב?

‍
עדי: באמת יצא לי לגדול איתם. כשהם היו קטנים הייתי אנליסטית סייבר, וגם רמת ההשפעה שלי הייתה בהתאם. כשקצת גדלנו נהייתי מנהלת מוצר, שזה תפקיד שמתווה דרך. אז ממש הרגשתי שאני גדלה איתם. דווקא השינויים של הגדילה היו לי מאוד טובים. פתאום היה פשוט יותר משאבים לעשות דברים.

‍
רחלי: הייתה נקודה שבה הרגשת שכזה, אוקיי, משהו עכשיו הולך להתפוצץ?

‍
עדי: אני ממש זוכרת בקורונה שכולנו היינו בזום, בבתים, וזה וזה. ובישיבת All Hands כזאת, שכל העובדים מגיעים, אז המנכ״ל או מי שדיבר אמר: זהו, אנחנו רשמית יוניקורן. זאת אומרת, יש לנו שווי של מיליארד דולר.

‍
רחלי: שזה אחרי כמה זמן?

‍
עדי: שנתיים-שלוש. ממש מהר ראינו את הפירות. עכשיו שוב — שווי זה על הנייר.

‍
רחלי: בסדר, שווי זה אומר שעדיין יש מישהו ש...

‍
עדי: מישהו מאמין בך. שזה כל מה שבן-אדם צריך — מבוגר אחד שיאמין בו.

‍
רחלי: ליידי גאגא אמרה את זה, וגם עוד כמה.

‍
עדי: אז הרגשנו כמו ילד שמבוגר אחד מאמין בו. אני ממש זוכרת את ההתרגשות סביב הדבר הזה. אני חושבת שעד אותו רגע לא באמת הבנתי שזה לא בצחוק. שהדבר שאנחנו בונים, החברים, הדבר שאנחנו בונים — אני וארקדי ואנשים אחרים — בסוף בונים משהו שיש לו פוטנציאל להתפוצץ בבורסה או לשנות משהו בעולם. אני לא הייתי שם לראות את ההבטחה המתממשת, אבל זו הייתה נקודה ששינתה לי משהו באיך שאני תופסת את הדברים.

‍
רחלי: מה הטיפ שלך לבחור את הסטארט-אפ הזה שבו את תרגישי את הגדילה הזאת?

‍
עדי: אוקיי, אני חושבת שיש מעט מאוד שליטה על לאן דברים יתפתחו, אבל יש לנו המון שליטה על איך הקריירה תתפתח. ובמקומות האלה זה המון על האנשים. נורא מהר מרגישים אם הבן-אדם שמולך הוא מישהו שאתה רוצה לעבוד איתו. זה ממש סוג של דייטינג כזה בראיונות עבודה. וזה אומר אם אתה מרגיש שאתה מאמין לו, אם אתה מרגיש שבא לך, שאיך שהוא דיבר על הדברים גרם לך לרצות לפתוח לפטופ. וגם אפשר ממש לשאול: "אני כרגע ככה וככה בקריירה שלי, אני מכוון להיות ראש צוות, אני מכוון להיות פרודקט, אני מכוון ללמוד משהו ספציפי, מעניינת אותי טכנולוגיה מסוימת". אלה דברים ששווה לשים על השולחן, לבדוק, ולהאמין לתשובות שאתה מקבל. אם הבן-אדם אומר לך: "תראה, אצלנו אנחנו עוד לא יודעים איך זה יתפתח, איך הצוות יבנה..." — פשוט תאמינו למה שאומרים לכם. לא להתבייש לבחור כי מרגיש נכון, כי קרוב לבית, כי דברים כאלה.

‍
רחלי: ממה היית נזהרת?

‍
עדי: מאוד מאוד להקשיב לתחושות בדברים האלה.

‍
רחלי: את ממש עובדת לפי הרגש.

‍
עדי: זה לא רק רגש, אבל. כי בסוף זו החלטה כל כך חשובה. הדבר היחיד שאת יכולה להשפיע עליו כשאת נכנסת — מי המנהל שלך, עם מי את הולכת לעבוד ביום-יום. וזה משפיע. אני חושבת, לא זוכרת אם יותר מזוגיות או כמו זוגיות. זאת אומרת, מנהל משפיע גם על המנטל-הלת שלך וגם על הקריירה שלך. התחושה והאמון עם הבן-אדם שמראיין אותך, עם הבן-אדם שמקים את הדבר אם אתה בא עובד ראשון — זה לא רק רגש, זו ממש אחריות. קשה מאוד לדעת אם משהו יצליח או ייכשל. גם לאנשים שזו העבודה שלהם בוויסי וצריכים לשפוך על זה מאות מיליוני דולרים — הם רוב הפעמים טועים. אז זה מאוד שאפתני לחשוב שאתה תזהה את הבוננזה הבאה.

‍
רחלי: את נהנית בהייטק?

‍
עדי: כן! כן כן! אני צועקת בשביל שעדי שלפני עשר שנים תשמע אותי. אני חושבת שזו זכות ענקית לבוא כל יום ולדבר עם אנשים מחוננים, מצחיקים — זה באמת שווה זהב.

‍
רחלי: איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

‍
עדי: מאוד מקווה להיות במקום שבו אני ממשיכה ליצור, לפתור בעיות, להיות עם אנשים טובים. זה יכול ללכת ללא מעט כיוונים. אני הלכתי ללמוד משחק ותסריטאות, ואת גם — אם יורשה לי — גם הלכת, ואת עכשיו מפתחת,

ובתוך המפתחת את יושבת פה ומראיינת אותי, וכאילו Hair And Makeup. יש המון בחירות במהלך הדרך שנראו גורליות, כמו לעזוב את ההייטק, לחזור להייטק, להגשים את החלום. אני חושבת שיש מעט מאוד דרכים לטעות בבחירות האלה, ובסוף החיים שופכים אותך איפה שאתה צריך — בנדיבות, בסקרנות, בוא לעבוד, בוא לתת את המתנות שלך. אם אתה צריך לשבת מול מיקרופון — תגיע לזה גם דרך הלפטופ. ואם אתה צריך מהכיוון השני ללכת ללמוד תסריטאות ומזה להיות ה-Storyteller הכי טוב בפרודקט — פשוט מאמינה שזה יתגלגל למקום הנכון. לא יודעת איך זה יהיה. אם זה יהיה בלהקים סטארט-אפ או לכתוב ספר — באמת לא יודעת להגיד איך זה יהיה. פשוט מאוד מקווה שזה ימשיך לנבוע מתוך הכישרונות והדברים שמעניינים.

‍
רחלי: נורא כיף לי איתך ונורא כיף שבאת!

‍
עדי: גם לי!

‍
רחלי: ואנחנו נתראה באקזיט!

‍
עדי: בעזרת השם.