נוי:זה סוריאליסטי, זאת אומרת, ש.. תחשבי שאם עכשיו פתאום נכנס לך סכום כסף ענק - זה מבהיל, את עוד לא יודעת איך להתמודד עם זה.

רחלי: נכון.

-פתיח-

נוי: מה נשמע?

רחלי: בסדר מה שלומך?

נוי: סבבה.

רחלי: אז מאיפה באת אלינו?

נוי: היום מתל אביב.

רחלי: את גרה בתל אביב?

נוי: לא, אני גרה בחו"ל.

רחלי: וואו, איפה בחו"ל?

נוי: בהרבה מקומות, בין ספרד לאיטליה.

רחלי: וואי, מטורף, כן.

רחלי: ועבדת ב-Next Insurance, נכון? תספרי לי איך הגעת לשם ומה עשית.

נוי: אז בעצם, כשסיימתי את התואר, חיפשתי עבודה במשך חצי שנה.

רחלי: מדעי המחשב?

נוי: למדתי מדעי המחשב ופילוסופיה, וכשיצאתי אז כולם באמת ככה התברגו מהר בתעשייה, ולקח לי קצת זמן. אני חושבת שפשוט לא הייתי משופשפת בראיונות ואיך להציג את עצמי, ובסוף הגעתי ל-Next;

רחלי: זו בעצם הייתה העבודה הראשונה שלך אחרי התואר?

נוי: נכון, לא עבודה ראשונה בהייטק, אבל עבודה ראשונה בתכנות.

רחלי: כן. איך החלטת שאת רוצה דווקא שם?

נוי: הגעתי אליהם, היה לי וייב ממש טוב איתם. נהניתי לדבר עם המנהלים שראיינו אותי. גם אהבתי את תיאור התפקיד – זה היה בזמנו full-stack developer – שאמרתי: וואי, אני אוכל לעשות גם back-end, גם front-end, למרות שלא הכרתי כלום. הייתי המתכנתת הראשונה, אישה. אה...

רחלי: וואו.

נוי: כן, בפרונט-אנד. שלוש וחצי שנים עמלתי מלא, מלא, מלא, מלא. כאילו הם הזניקו לי את הקריירה בטירוף – הגעתי ג'וניורית, יצאתי סיניורית לגמרי.

רחלי: את ידעת שהחברה הולכת להימכר?

נוי: כן, הייתה את התחושה שהולך להיות משהו, גם בגלל שידענו שהם מכוונים לשם. אנחנו חשבנו שהם מכוונים ל-IPO, כאילו כל הדיבור היה על הנפקה.

רחלי: אז עזבת, והמכירה הייתה... מה עשית בשנה האחרונה?

נוי: נכון.

רחלי: איך זה הרגיש?

נוי: זה הרגיש טוב, אנחנו פשוט כל הזמן ציפינו שתהיה הנפקה.

רחלי: אבל בכל זאת זה היה איזשהו רגע...

נוי: מרגש, כן, בטח.

רחלי: כאילו פרויקט שעבדת עליו כמה שנים.

נוי: כן, כן, כן.

רחלי: ואת מרגישה שזה שינה לך את החיים?

נוי: זה לא היה סכום משנה החיים, אבל זו כן חוויה ששינתה לי את החיים, כן. גם את הקריירה שלי וגם את צורת ההסתכלות שלי על עסקים, על הכול.

נוי: זכיתי שהיו לי מנהלים ממש ממש טובים, והמנהלת האחרונה שלי נתנה לי המון המון אפשרויות גדילה והתפתחות. כל פרויקט או אינישיאטיב שהיה לי – היא פשוט עודדה אותי לעשות. ובזמנו, כשהם רצו לעשות את הריברנדינג של החברה, שזה בעצם לשנות את ה-UI של החברה מ-A ל-B, כלומר מצורה מסוימת שעד היום היינו מציגים את האתר – הם רצו להציג אותו בצורה אחרת, כחלק מ-Rebranding של כל החברה. אז היא לקחה אותי להיות, ביחד איתה בשיתוף פעולה, אחת המנהלות והמובילות גם של התכנון, גם של הביצוע. היינו אחראיות על שניים עשר מפתחים, שהובלנו אותם במשך שנה שלמה עד להשלמה של הדבר הזה. גם קיבלתי על זה הצטיינות, ואני מאוד גאה על התהליך הזה שהיה לי שם.

רחלי: את מתגעגעת לשם לפעמים?

נוי: לא. לא... לא, כי פשוט אין לי חרטות, אז אני שמחה מאיפה שאני נמצאת. אבל כן לקחתי איתי את כל הדברים שלימדו אותי שם. זאת אומרת, כל ה-Best Practices שראיתי, וצורת העבודה והחתירה הזאת למצוינות – זה דברים שלקחתי איתי לעבודות האחרות.

רחלי: איפה את היום?

נוי: היום אני גם מספר 80 בסטארט-אפ אחר.

רחלי: וואלה. מה היתרונות של זה?

נוי: אני חושבת שהחברה כבר טיפה יותר בשלה. אני פשוט בחרתי סטארט-אפים שהם לא קטנים מדי ולא גדולים מדי – ככה אני מרגישה לפחות, וזה, אני חושבת, מה שעובד לי. כי אני אוהבת להיות בסטארט-אפ; יש הרבה יותר גמישות בעבודה. נגיד יש לך רעיון – מגניב, יאללה. חשוב לי מאוד האיכות של הקוד שלי, אז אני לא רואה את עצמי מוותרת על האיכות של הקוד בשביל להוציא כמה שיותר מהר; זה מאוד קשה, על אף שבסוף זה הצרכים של הביזנס. זה כאילו סוג של פרפקציוניזם כזה, אז חשוב לי שהקוד שלי יהיה טוב.

רחלי: אז מה הטיפים שלך לנשים שרוצות להתברג, להיות מה"ג'ן וואן", מהראשונות של ה...?

נוי: ללכת עם מה שמרגיש לך באינטואיציה.

רחלי: ואיך בכל זאת אפשר למצוא מקום טוב? איך בחרת את המיקום?

נוי: אני חושבת שמקום טוב זה מקום שנותן גמישות לעובד, יודע לענות על הצרכים של העובדים. כמו שגם דורשים – אז גם צריך לדעת לענות על הצרכים של העובד ולתת לו את סביבת העבודה הכי נוחה עבורו. גם אנשים טובים – זה ממש חשוב. אני חושבת שמנהלים טובים זה ממש ממש חשוב. את הכימיה מרגישים; נגיד, היה חשוב לי שהמנהלים שלי יהיו קצת קלילים, אנשים שמבינים עניין, לא ראש בקיר. זה דברים ששמים לב אליהם כשכבר מדברים בראיון.

רחלי: ותגידי, לגבי האקזיט עצמו – כשקיבלת את ההודעה, מי האדם הראשון שסיפרת לו?

נוי: אני חושבת שאימא שלי.

רחלי: כן?

נוי: נראה לי, כן. או אחי, אני לא זוכרת, אבל אחד מהם.

רחלי: הם התרגשו?

נוי: כן, מאוד, הם חיכו לזה.

רחלי: את התרגשת?

נוי: כן, התרגשתי.

רחלי: מה הדבר הראשון שקנית?

נוי: לא קניתי לי כלום.

רחלי: כלום?

נוי: לא. אני חוסכת, שאולי בעתיד אני אצליח לקנות דירה, אז זה לא כזה עניין אותי – עכשיו נגיד עוד חופשה, עוד משהו.

נוי: זה גם... זה סוריאליסטי. זאת אומרת, תחשבי שאם עכשיו פתאום נכנס לך סכום כסף ענק – זה מבהיל, את עוד לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני חושבת שמשהו שכן השתנה קצת במיינדסט שלי הוא שהיום אני יותר בוחרת איפה לעבוד ומה לעשות, וחשוב לי שהעבודה בסוף היום תיתן לי משמעות, ושאני אקום בבוקר ואני אגיד: וואלה, כיף לי לקום למקום עבודה הזה. משמעותי.

רחלי: מאוד. כן. זו חתיכת פריבילגיה – היכולת לבחור איפה לעבוד.

נוי: מאוד מאוד. ומבחינתי זה הרבה יותר שווה מאם אני אקנה איזה מרצדס או וואטאבר, זה לא מעניין אותי.

רחלי: כן.

נוי: אז זה החופש, פשוט החופש.

רחלי: ומה את חושבת שכדאי להיזהר ממנו?

נוי: אני לא הייתי הולכת ל-קורפורייטס. Never say never, אבל כשמגיעים למקום – לנסות לדמיין איך תיראה השגרה שלי ביום-יום, אם אני קמה בבוקר ובאה לעבודה פה.

רחלי: כן.

נוי: ובסוף, סוג האנשים – מעבר לזה שהם צריכים להיות אנשים טובים, נחמדים, בעלי ערכים, whatever, כאילו באמת, כי זה כיף – צריך שיהיו גם אנשים טובים לידך, שיעזרו לך לגדול; שיהיה מישהו שאני יכולה להסתכל עליו ולהגיד: וואלה, הוא נותן לי השראה להתקדם, לעשות משהו טוב יותר, מעניין. חשוב שיהיה...

רחלי: לא, שיהיה מישהו שיוביל אותך. כן. תודה רבה לך, תודה לך. ואנחנו נתראה באקזיט הבא, תודה.